בור "השורפים"

כאשר בשנת 1942 חווה תבוסות משמעותיות ראשונות בלחימה כנגד ברית המועצות, הקים הרייך השלישי במאי 1942 – אמצע 1944 קבוצות להוצאה ושריפה של גופות ההרוגים על מנת להסיר עקבות של הרג המוני בשטחים הכבושים. הקבוצות נקראו Sonderaktion 1005 והובלו על ידי קצין האס אס פאול בלובל, האחראי על ארגון מבצע ההרג בבאבי יאר בקייב בסתיו 1941.
Sonderkommando 1005A, המורכבת מיהודי וילנה ושבויי מלחמה סובייטים, עבדה בפונאר תחת פיקודו הישיר של מש”ק SS מרטין וייס.
בבור זה בקוטר 27 מ’ לא נערכו הוצאות להורג. בין אוקטובר 1943 לאמצע יולי 1944 הוחזקו בו 80 אסירים יהודים ושבויי מלחמה סובייטים, המרכיבים את קבוצת Sonderkommando 1005A האחראית להוציא ולשרוף את גופותיהם של ההרוגים.
מבנה הסוללות של בור יחידת השורפים שונה ממבנה בורות ההרג. אין בו רחבות ירי, פתחים או סוללות גבוהות. בחלק הצפוני של הבור מופיע מקום מוגן גדול בצורת ריבוע, המיועד כנראה לשומרי הבור, ועמדה נוספת עגולה לאדם אחד, ששמר על היציאה מהבור. הרחבה בחלק המערבי של הבור הייתה מיועדת לחיילים.
החלק התחתון של קיר האבן המקיף את הבור מבפנים הוא אותנטי, כאשר שארית הציפוי נוסף בשנים האחרונות על מנת לשחזר את מראה הבור בעת המלחמה. גרם המדרגות שנמצא בבור כעת אינו אותנטי, אך מדרגות דומות שימשו את השורפים להעלאת הגופות למוקדים הבנויים בשכבות מגופות ועצי הסקה, שהגיעו לגובה 4-5 מטרים.
קונסטנטין פוטאנין שהובא לפונאר ב-29 בינואר 1944 כחייל צבא האדום שבוי, נזכר כי קירות בור המגורים היו מצופים באבנים, עומק הבור היה 4-4.5 מטר ורוחבו – 15-22 מטר. הבור היה מקורה למחצה בקרשים, ולמטה היה חול. בצד הבלתי מקורה של הבור עמדו שלושה סולמות שהוצאו כל יום: שניים עבור האסירים והשלישי לשירות השומרים בלבד. הלק המקורה של הבור הכיל מטבחון ומחסן קטן. ליד הבור עמד צריף השומרים. לפי זיכרונותיו של פוטאנין השמירה הוחלפה כל שעתיים. בחלק המקורה של הבור היו גם מיטות לאסירים בנות שלוש קומות ושולחן משותף. במטבחון הייתה פינת מגוריהן של ארבע אסירות יהודיות שבישלו את המזון.
מלאכת ההוצאה והשריפה הייתה מאורגנת היטב. הקבוצה כללה אסירים שחפרו את הגופות ואלה שהרימו אותן החוצה. אסיר אחד היה אחראי על חיפוש שיני זהב ודברי ערך מוסתרים. אסירים נוספים העבירו את הגופות אל המוקדים אותם הציתו ותחזקו אחרים. האס אס הציבה אסיר אחד לנפות את האפר דרך מסננת ולהפקיד כל זהב שנמצא. לאחר מכן פוררו שאריות העצמות, עורבבו עם האפר ועם חול ונשפכו בחזרה לבור או לידו. השומרים המוצבים ליד האסירים ומארגני ה-Sonderaktion התייחסו אל הגופות כאל “צורות” והכריחו גם את השורפים לעשות זאת.
לפי אחד השורפים, יצחק דגים, “בימי עבודתנו, כשהיינו שורפים הגופות, הייתי רואה כיצד מביאים קבוצות של אנשים להרוג. ליתר דיוק: ארבע מאות יהודים מווייוורי, אחרי זה 31 פולנים וחמישים צוענים. בזמן אקציית הירי היינו פטורים מעבודה. היינו מוכרחים לרדת לבונקר ולחכות שיגמרו את עבודתם המרושעת. אבל בכי וצעקות הקורבנות היו חודרים דרך קירות הבונקר. פעם, בעודי מניח גופות על המוקד, זיהיתי את משפחתי: אמי, אשתי, שלוש אחיות ושתי קרובות. את אשתי זיהיתי לפי התליון שנתתי לה לכבוד החתונה. כשהיא כבר עלתה באש, הצלחתי להוריד את התליון מצווארה. את התמונות הקטנות של שנינו – שלה ושלי – שהיו בפנים, האש כבר הספיקה לטרוף”.
על סמך עדויות וזיכרונות של ניצולים מיחידת השורפים ניתן לקבוע כי במשך חמישה חודשים, בין דצמבר 1943 ואפריל 1944 נבנו בפונאר בין 19 ל-21 מוקדים בגובה של ארבעה עד חמישה מטרים, שם נשרפו בין 56 ל-68 אלף גופות אדם.

הבריחה
הרעיון לברוח באמצעות חפירת מחילה היה שייך לאברהם בלזר, שניצל כבר פעמיים מבורות הרג בפונאר, והיה בעל ניסיון בחפירת מחילות לפני המלחמה. מרדכי זיידל ויצחק דגים סייעו לו באופן פעיל. בסוף ינואר 1944 הופרד חלק מהמחסן והתחילו חפירות פתח הבריחה. הכוונה הייתה לחפור מתחת ליסודות הקיר הצדדי המצופה באבן, ולאחר מכן לחפור מחילה אופקית ברוחב 65 ס”מ ובגובה 55 ס”מ ולהימלט דרכו.
אחרי חודשיים וחצי של חפירה הצליחו האסירים להגיע למחילה בכיוון המערב, אשר אורכה היה כ-32 מטר, רוחבה – 70 ס”מ וגובהה – 60 ס”מ. הם חפרו לסירוגין באמצעות ידיים, קרשים וכפות, אחרי עבודת השריפה (בשעות 17-20) ולפני היציאה לעבודה בבוקר (בשעות 3-5). בזמן החפירה נתמכה התקרה של המחילה באמצעות לוחות קטנים כדי למנוע את קריסת החול הרופף של פונאר. 20 מ”ק של חול הוצאו מהמחילה ונפרסו בתחתית הבור על מנת שהשומרים לא ישימו לב. אחד האסירים העביר אל תוך המחילה כבל חשמל עם נורה. זה התברר כאשר הארכיאולוג הליטאי פרופ’ ויטאוטס אורבנביצ’וס ביצע מחקר ארכיאולוגי בבור השורפים בשנת 2004.
הבריחה הצליחה בליל ה-15 באפריל 1944, בסביבות השעה 22-23. אחרי המלחמה סיפר מרדכי זיידל: “לא היה לי יותר אוויר. החזקתי ביד מוט ברזל וניסיתי לחורר את פני השטח. עשיתי חור אחד, שניים, ולבסוף הרגשתי אוויר [באותו הרגע היו במחילה עשרים איש – הערת העורך]. בו ברגע קרענו את חוט החשמל, היה חשמל במחילה, כשהורדנו … כשהורדנו את השרשראות ופתחתי חור, הרחבתי אותו ויצאתי לאוויר הפתוח. כשהוצאתי את הראש כבר ראיתי את השמיים והכוכבים, אבל גם הבחנתי בקבוצות חיילים גרמנים שהביטו דווקא אל עבר המחילה … הגדלתי את הפתח והתחלתי לזחול על ארבע, חבריי עקבו אחריי … “.
למרבה הצער השומרים במהרה שמעו את צעדי הנמלטים והחלו יורים בחושך. 22 אסירים הצליחו לברוח מהבור, אך רק 11 (לפי נתונים אחרים, 13) הגיעו אל קבוצות הפרטיזנים הסובייטים ביערות רודנינקיי. אסירת גטו וילנה רחל מרגוליס, שהייתה בשנת 1944 בקבוצת הפרטיזנים, העידה כי הפרטיזנים נדהמו לא רק מעצם הבריחה עליה סיפרו הנמלטים מפונאר, אלא גם נרתעו מסירחונם המזוויע שלא הוסר אף אחרי רחצה מרובה.
שאר הבורחים נורו בשטח פונאר בזמן ניסיונם להימלט. במקומם הובלה לפונאר קבוצה אחרת של יהודי גטו וילנה שהוציאה ושרפה גופות עד תחילת יולי 1944. אנשי קבוצה זאת, יחד עם אסירי מחנות העבודה HKP ו-Kailis שהובאו מווילנה, נפלו אחרונים בפונאר.