אנדרטה לאסירי HKP ו-"קייליס"
האנדרטה קמה בשנת 1999 לזכר אסירי מחנות עבודות הכפייה HKP (Heereskraftfahrpark /Ost/ 562) ו-“קייליס”, ויהודים, רופאי בית החולים הצבאי בווילנה, שנהרגו בפונאר ב-2-3 ביולי 1944. את הקמתה יזמה ומימנה אסירת גטו וילנה לשעבר, חברת ארגון המחתרת בגטו, עובדת המוזיאון היהודי הלאומי על שם הגאון מווילנה במשך שנים רבות, רחל מרגוליס (1921-2015). אביה של רחל, שמואל מרגוליס, רופא שעבד בבית החולים הצבאי בווילנה עד יולי 1944, נהרג בפונאר יחד עם אמה ואחיה.
הכתובת שחרוטה על האבן בליטאית, עברית ויידיש היא: “בבור זה נחים גופותיהם של יהודי וילנה, אותם הנאצים החזיקו במחנות מפעל “קייליס”, HKP ובית החולים הצבאי, ורצחו כאן ביום 1944.07.05″ (התאריך בכתובת שגוי – הערת העורך). בחלק העברי והיידיש של הכיתוב מוזכר גם מספר הקורבנות – אלף איש.
HKP
בסוף אוגוסט-ספטמבר 1943, לפני חיסול גטו וילנה, הקימו הנאצים כמה מחנות לעבודות כפייה בעיר. אחד המחנות היה ברחוב סובצ’אוס 37, שם לשני בניינים בעלי שש קומות הועברו כמה מאות יהודים בעלי מקצוע שעבדו קודם לכך במפעל למכונות צבאיות, יחד עם משפחותיהם. הגברים עבדו כמנעולנים, מכונאים, פחחים וזגגים, כאשר הנשים הועסקו בבית תפירה לתיקון מדים נאצים.
בינואר 1944 נאסרו ב-HKP 1238 אנשים, מתוכם 213 ילדים שמרביתם נהרגו ביום ה-27 במרץ 1944 במבצע הרג הילדים. בו בזמן נלקחו לפונאר גם אנשים אחרים חסרי היכולת לעבוד.
מנהל מפעל המכונאות היה קצין ורמאכט בשם קארל פלאגה. ביום ה-1 ביולי 1944, רגע לפני חיסול המחנה, הזהיר פלאגה את האסירים כי המחנה עומד להיות מחוסל. כך הצליחו להינצל כמאתיים יהודים מתוך אסירי HKP, אך כחמש מאות נהרגו בפונאר.
“קייליס”
מחנה עבודות הכפייה “קייליס” פעל בווילנה מימיו הראשונים של הכיבוש הנאצי. החל מאוקטובר 1941 נמצא המפעל במתחם בו פעל לפני המלחמה בית החרושת “Elektritas” (רחוב שבצ’נקוס כיום). באותה עת עבדו במפעל כחמש מאות פועלים, 800-1000 איש יחד עם משפחותיהם. כאשר חוסל גטו וילנה בספטמבר 1943, השורדים הסתתרו במתחם המחנה באופן בלתי חוקי.
באוגוסט 1943 הוחזקו ונכפו לעבוד במחנה “קייליס” 1250 יהודי וילנה. הם הכינו ותיקנו ביגוד חורף עבור הוורמאכט. לאחר חיסול גטו וילנה התגוררו בבנייני המגורים של המחנה עוד כ-600 איש באופן בלתי חוקי. פועלי שני המחנות הנ”ל לא נפלו ברצח ההמוני המאסיבי של סתיו 1941. הם נהרגו ביום ה-3 ביולי 1944 בפונאר. מספר הקורבנות היה בין 2000-2500 יהודים.